ההיסטוריה העשירה של טורקיה הותירה בה שרידים רבים המהווים מקור משיכה לתיירים. 

ראשית ההיסטוריה

 מתקופת השנים 10000 עד 2500 לפני הספירה נמצאו שרידי התיישבות במערות בבלבסי (Belbasi) ובלדיני (Beldibi) שבסביבות אנטליה. שרידי העיר הראשונה נמצאו ליד קוניה ותוארכו ל לשנת 6250 לפה"ס. יסודות העיר המפורסמת טרויה נמצאו אף הם באנטוליה וראשיתם תוארכו לשנת 3000 לפה"ס. 

החיתים והרס טרויה 

בין השנים 2500 עד 1100 לפה"ס חיו באזור טורקיה החיתים ששמם הגיע לתנך כפולשים לצפון כנען. אלו היו שבטים שהחלו את תקופת הברונזה. מלחמת טרויה והריסת העיר התרחשו בסביבות 1250 לפה"ס. באותה תקופה פלשו לאזור שבטים רבים שמקורם אונו ידוע.  

תקופת הברזל 

בין השנים 900 עד 600 לפה"ס חיו באזור שבטי האורארטו (Urartu). הם השאירו אחריהם עבודות ברזל ואבן באזור אגם ואן (Van). בנוסף היו באזור הרי ממלכה רבות כדוגמת הערים ביוון. המשורר היווני הידוע הומרוס נולד בתקופה זו בעיר סמירנה (Smyrna), איזמיר של ימינו. 

התקופה ההלניסטית 

היוונים החלו להתיישב באנטוליה בשנת 1100 לפה"ס והחלה תקופת פריחת הפילוסופיה והארכיטקטורה היוונית באזור. הפרסים שלטו כאן בין השנים 585 ל 334 לפה"ס ובנו בין היתר את אחד משבעת פלאי עולם של התקופה המאוזוליאום בהליקרנסוס (Halicarnasus). בשנת 334 לפה"ס שחרר אלכסנדר הגדול את האזור משלטון הפרסים והחלה תקופה הלניסטית נוספת שנמשכה 200 שנה. באותה תקופה התפתחו מאוד שתי ערי מסחר פרגמום (Pergamum) ואנטיוכיה (Antioch). 

רומא והאימפריה הביזנטית 

האימפריה הרומית התפשטה לעבר אנטוליה בשנת 133 לפה"ס. בתקופה זו נקראה אנטוליה לראשונה אסיה ובירתה היא העיר אפסוס (Ephesus). בשנת 40 לספירה נערכו נשואי המצביא הרומי מרק אנטוני עם קליאופטרה מלכת מצרים בעיר אנטיוכיה. פאולוס (Saint Paul), מפיץ הנצרות, ביקר באזור בין השנים 47 ל 57 לספירה וקהילה נוצרית נוסדה באנטיוכיה. הקיסר הרומאי האחרון קונסטנטין הגדול בנה בשנת 330 לספירה את בירתו קונסטנטינופול, היא איסטנבול של ימינו. הוא הפך את הנצרות לדת המדינה . קונסטנטינפול שמשה בירת רומא המזרחית היא האימפריה הביזנטית שהחזיקה מעמד עד שנת 1071. 

ראשית טורקיה 

בשנת 1071 נכבשה אנטוליה על ידי שבטים סלגוקים טורקים מוסלמים שיסדו את המדינה הטורקית. הצלבנים עברו דרך האזור בדרכם לארץ ישראל  ובין השנים 1202 ל 1204 שדדו משתתפי מסע הצלב הרביעי את העיר קונסטנטינופול. 

האימפריה העותמנית 

בשנת 1453 שונה שמה של קונסטנטינופול לאיסטנבול, עיר האיסלאם, והיא שמשה בירת האימפריה העותמנית שהתפשטה לעבר אסיה. שנות שלטונו של סולימאן המפואר ( 1520 עד 1566) נחשבות לשנות השיא של האימפריה בהן פרחה התרבות. המדע האמנות, הספרות והארכיטקטורה  הגיעו להישגים רבים. באותה תקופה נבנו בניינים מפוארים רבים ברחבי האימפריה (ביניהם חומת העיר ירושלים של ימינו).

בשנת 1909 נוסדה תנועת הטורקים הצעירים.

הגירת יהדות ספרד לטורקיה

מאז תקופת העותומנים טורקיה נתנה חופש לדתות. כאשר העותומנים כבשו את בורסה מביזנטין בשנת 1324 , הם מצאו קהילה יהודית מדוכאת, אשר הכירה בעותומנים כמשחררים. הסולטאן אורחן נתן ליהודים אישור לבנות את בית הכנסת עץ החיים אשר היה פעיל עד לאחרונה.

ב-1492 מחליטים פרדיננד ואליזבט מלכיה הקתולים האדוקים של ספרד לדרוש מהיהודים להתנצר.  600 אלף יהודים היו בספרד במאה ה-14 כעבור 100 שנה,  שליש מהם ששמרו על ייחודם הדתי והלאומי גורשו מספרד, כשליש נרצחו או ברחו מהארץ, כשליש המירו את דתם והפכו אנוסים או התבוללו. אלו שנשארו סבלו מרדיפות האינקוויזיציה, אלפים מהם הועלו על המוקד. 300 שנה ומעלה היה בספרד לחץ כבד על היהודים לעבור לנצרות, ויכוחים, פיתויים, השפלות, רדיפות, הטפות כפויות של נזירים בבתי כנסת בשבתות ובחגים. העם הספרדי הוסת נגד היהודים, כל רע יוחס להם: כישוף, חילול לחם הקודש, הרעלת בארות, גרימת מגפות, שימוש בדם נוצרי למצות בפסח. בדורות שאחרי הגירוש הצליחו אנוסים רבים להימלט מספרד וחזרו ליהדותם. היהודי המפורסם ביותר שחי בספרד היה משה בן מימון הרמב"ם שהיה מדען, פיסיקאי ומלומד בתורה.

בקיץ של 1492 בתקופת שלטונו של הסולטאן ביאזיד ה- 2,Sultan Bayazid II , שחלומו היה לעשות את האימפריה שלו "למטריה הומנית", הזמין את 150,000 היהודים הספרדיים שברחו מרדיפותיהם של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד מספרד. הם התקבלו בברכה באופן רשמי באימפריה העותומנית והתיישבו באיסטנבול, אידרנה, בורסה ובעוד ערים אחרות. הם קיבלו אדמה, שחרור ממסים ועידוד מהממשלה. ביאזיד השני טען כי המלך הקתולי פרדיננד טעה בכך שרדף את היהודים. הוא אמר כי היהודים העשירו את ארצו, תושבים חדשים אלו ייסדו את מכונת הדפוס הראשונה בשנת 1493, ובחלוף השנים הם שימשו כרופאים ודיפלומטים בחצר המלוכה העותומנית.

העותומנים שבירתם הייתה אידרנה, היו כה מכניסי אורחים לפליטים היהודים, שרבי יצחק צרפתי מאידרנה כתב בתחילת המאה ה- 15 ליהודים בקהילות אירופה לעזוב את ארצותיהם הרודפות אותם "ולחפש ביטחון ושגשוג בטורקיה" כחלק מהדרך לשובם חזרה לארץ הקודש.  

למרות שיהודי ספרד נאלצו להשאיר את רכושם בספרד לאחר הגירוש, הם הביאו עמם לטורקיה מורשת תרבותית עשירה מתקופת תור הזהב בספרד (התקופה האנדלוזית), בה הייתה להם פריחה תרבותית ושוויון זכויות.

בשנת 1992 חגגה הקהילה היהודית מלאת החיים, את מלאת 500 שנה לשהותה בטורקיה ובריחתה מספרד הקתולית.

 

יהדות איסטנבול

 בתחילת המאה ה- 16 מנתה הקהילה היהודית באיסטנבול 30,000 איש והיא הפכה להיות הקהילה היהודית החשובה ביותר באירופה. במשך הרבה שנים היות יותר דוקטורים יהודיים מאשר מוסלמים. בסוף המאה ה 19 ד"ר Isik Pasa Molho, שהיה אדמירל בצבא העותומני וד"ר Raphael Dalmediko קולונל , עזרו להוסיף 98 מיטות בבית החולים אור חיים הפועל עד היום.

 אחד האזורים החשובים של התיישבות יהודים בתקופה הביזנטית  ובתקופה העותומנית, הייתה באלאט, הממוקמת לאורך קרן הזהב. הרבה אנשים הגיעו ללשם ממקדוניה, ובמשך "תקופת הזהב" שלה במאות ה- 18 וה- 19 היו שם 6 בתי כנסת. העתיק מכולם והמשמעותי הוא בית הכנסת אהרידה, שהיה קיים עוד לפני כיבושה של איסטנבול על ידי העותומנים.  המזבח של בית הכנסת עוצב כמו תיבת נוח.

הרבה קהילות יהודים חיו באיסטנבול, ספרדים, אשכנזים וקראים שחיו באזור הקרוב למגדל גאלאטא. ב 1900 חיו באיסטנבול 300,000 יהודים.

 בשנת 1930 מוסטפה קמל אטאטורק הזמין הרבה פרופסורים יהודים לברוח מהרדיפות בגרמניה ולהתיישב בטורקיה, ובמשך מלחמת העולם השנייה הוא סיפק מעבר בטוח להרבה יהודים לארץ ישראל.

משנת 1940 הקהילה היהודית מתמעטת באופן משמעותי. מעל 100,000 יהודים עלו לארץ ישראל. הקהילה היהודית בטורקיה מונה כיום  27,000, רובם חיים באיסטנבול. באיסטנבול יש בית ספר גבוה מודרני ליהודים, 16 בתי כנסת מתפקדים, מוזיאון המוקדש ל 500 שנה של שלום וסובלנות, ולקהילה היהודית המפוארת שתרמה רבות לתרבות הטורקית. לעיתון "שלום" יש 4,000 מינויים, והוא מודפס בטורקית ובלדינו. יש גם חנות ספרים מפוארת עם ספרי הדרכה יהודיים וספרי היסטוריה אודות טורקיה והתקופה העותומנית.

תיירים יהודיים נהנים להסתובב באזור העתיק של גאלאטא, שם ממוקם בית הכנסת נווה שלום בו נערכים חתונות ובר מצווה כיום.

יהדות איזמיר

שמה ההיסטורי של איזמיר הוא סמירנה (Smyrna), היא היוותה בעיקרון נמל של מזרח אנטוליה לים האיגאי. היא העיר השלישית בגודלה ברפובליקה הטורקית. היהודים חיו באיזמיר כבר במאה הרביעית לספירה. ליהודים הייתה השפעה על האוכלוסייה הפגנית ואחדים מהם אף התגיירו. הופעת הנצרות הפחיתה את השפעת היהדות על הקהילה, ואף היו יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. הקהילה היהודית בסמירנה מוזכרת בכתבים נוצריים. עדויות ארכיאולוגיות  לקיום הקהילה היהודית בסמירנה, נמצאו בכתובות יווניות מהמאות השניה והשלישית לספירה, המצביעות שלקהילה הייתה סמכות להעניש כל איש אשר יתנהג בחוסר כבוד לקהילה. עדות נוספת היא ציור של מנורת בית המקדש שנלקחה על ידי טיטוס מבית המקדש שנמצא על חותמת  קרוב לאיזמיר. לא מוזכרת התיישבות יהודית בסמירנה בתקופת ביזנטין ויתכן כי הקהילה היהודית נעלמה בתקופת ימי הביניים, אך כן היו קהילות יהודיות בערים סביב סמירנה. סמירנה עיר לא חשובה באותה תקופה, נכבשה על ידי העותומנים מביזנטין והפכה לחלק מאימפריה העותומנית בשנת .1424 היהודים הראשונים הגיעו לאיזמיר בשנת 1530, בעקבות גירושם על ידי העותומנים מבלגרד, סיביר, מבודה-הונגריה. באיזמיר נמצאו מצבות עם מוטיבים יהודיים מהתאריכים 1540 ו 1565 דבר המצביע על כך שהייתה נוכחות יהודית במשך המאה ה- 16.  גל ההגירה הגדול של יהודים ספרדיים לאימפריה העותומנית דילג על איזמיר. היהודים החלו להתיישב באיזמיר בכמות משמעותית בסוף המאה ה- 16 כאשר איזמיר הפכה לעיר נמל ראש באימפריה העותומנית.

תקופת הזהב של היהודים באיזמיר במאה ה- 17

ההתפתחות של הקהילה היהודית באיזמיר התחילה בראשית המאה ה- 17, עם התגברות הסטטוס הכלכלי של העיר כנמל ראשי למעבר סחורות, במיוחד המסחר עם אנטוליה והמדינות מעבר לגבול המזרחי של האימפריה העותומנית. באותו זמן איזמיר סופחה לפרובינציה של (Sigala), שהייתה המשגשגת ביותר ברחבי האימפריה. ההתיישבות היהודית באיזמיר הייתה בעיקרה ממהגרים ספרדיים, שהגיעו אליה מערים אחרות באימפריה העותומנית. הקבוצה הגדולה ביותר הגיעה מאיסטנבול, הם חברו לקבוצות יהודיות קטנות שהגיעו ממערב אנטוליה, מכרתים, קורפו, אנקרה, ובמיוחד מסלוניקי, פורטוגל. היהודים היו אזרחים באימפריה העותומנית ונחשבו בהתאם לחוק המוסלמי כ"מוגנים לא מוסלמים", משמע סטטוס נחות בחברה המוסלמית. היהודים נהנו מחופש דתי ולכן יכלו להקים להם מוסדות חינוך ומשפט נפרדים. אחרי המאה ה- 19 היהודים כקהילה יכלו לגבות מסים מחברי הקהילה ע מנת לתמוך בפעילותיה.  כתוצאה ממעמדם הנחות יחסית לאזרחים המוסלמים, נכפה על היהודים לשלם מס מיוחד לרשויות של האימפריה העותומנית, שהבטיחו להגן על חיי היהודים ורכושם. הקהילה שילמה מס זה עבור כל חברי הקהילה ביחד. החוק האסלאמי באיזמיר לא נכפה על יהודיה והיהודים הורשו לבנות בתי כנסת חדשים. היו להם 6 בתי כנסת עד אמצע המאה ה- 17,  למרות שהחוק הרשמי אפשר לבנות רק בית כנסת אחד. יהודים שהתיישבו באירופה לפני ההגירה לאימפריה העותומנית נקראו פרנקים,  וכשהגיעו  לאיזמיר בנו קהילה נפרדת. במשך המאה ה- 17 הפרנקים של איזמיר נהנו מהגנה של הכוח האירופי, לדוגמא: הם היו תחת הגנתה של צרפת עד 1693, ולתקופה קצרה תחת הגנתו של הקונסול הגרמני. הרשויות העותומניות ראו בהם זרים החיים במדינה מוסלמית. הקהילה היהודית לא הכירה במעמד השונה של הפרנקים אפילו שהם ניסו להימנע מכמה מחובותיהם כלפי הקהילה. רבי יצחק מאיר הלוי היה הרב הראשון באיזמיר ב- 1606. בשנת 1620 הייתה הגירה גדולה של יהודים מסלוניקי לאיזמיר. רבי יוסף אסקפה מונה לרבם הראשון של יהודי סלוניקי ב- 1620. פעילותו של  הרב אסקפה נשארה למשך הרבה דורות הודות לתקנות הקשורות למסים שהוא קבע ואשר כובדו על ידי היהודים באיזמיר ובערים הסובבות אותה. מעמדו של הרב אסקפה הוכר גם על ידי הקהילות באנטוליה. ב- 1657 הוצא לאור עיתון, אשר תרם לתהילה של קהילת איזמיר. שבתאי צבי נולד באיזמיר בשנת 1626. משיח שקר שקיבל תמיכה רבה מיהודים בכל רחבי הגולה. הוא היה תלמידו של רבי אסקפה ונסע לכמה לקהילות יהודיות ברחבי האימפריה. חזרתו לאיזמיר בספטמבר 1665 גרמה לזעם גדול בקהילה כאשר הרבה אנשים הלכו אחריו. ביניהם רבי חיים בנבנישטי, ר. אהרון לפהפה, שגורשו לאחר מכן מאיזמיר. במשך ארבעת החודשים ששבתאי צבי התגורר באיזמיר בסוף שנת 1665, העיר הפכה מרכז להתלהבות משיחית, והיו בה לפחות 150 נביאים, הפעילות הכלכלית השגרתית הופרעה על ידי ההצלחה של ימי הפסטיבל של ריקודים, תהלוכות שהתמזגו עם ימים של חרדה קולקטיבית. אלו שהתנגדו לתנועת השבתאות נרדפו ואחדים נאלצו לעזוב את העיר, אלה שנאלצו לעזוב את העיר היגרו לקהילת מגנזיה (Magnesia ) הקרובה. זה לקח זמן מה לקהילה היהודית של איזמיר ליישב את הקונפליקט שנחת עליהם על ידי  משיח השקר.

רוב יהודי איזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתרגמים ואומנים. קשרי המסחר שלהם הגיעו עד פרס וסוריה במזרח, ועד מזרח אירופה, והנמל ששימש ליהודים כנמל מוצא וקבלה של סחורות.  ב- 1688 רעידת אדמה הרסה איזמיר ו 400 יהודים נהרגו ביניהם רבי אהרון בן חיים.

 המאות ה- 18 וה 19

במשך המאות ה- 18 וה 19 הקהילה היהודית של איזמיר המשיכה לפרוח בפעילות הכלכלית שלה ואף החלה לעסוק בתעשייה כמו צמר עזים ושטיחים. אחרי0 174 החל לפרוח גם המסחר עם אירופה לשם ייצאו: דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, משקאות חריפים ושעועית. הם שימשו גם כמתרגמים לסוחרים האירופים, בנקאים ויועצים.משה סונסינו היה פקח במכס בשנת 1718, וארדיטי משה היה שר אוצר בשנת 1812, במיוחד אחרי הרפורמות הליברליות שכונו תנזימת (Tanzimat), בוטלו האפליות נגד היהודים, והם קיבלו משרות במינהל המקומי ובמינהל הממשלתי ובבתי המשפט. בתקופה זו היו גם הרבה יהודים רופאים ומנתחים. המזל של הקהילה היהודית באיזמיר נפגם בשל אסונות שפקדו את העיר בתדירות. בשנים 1743, 1772, 1841 וב- 1881 פרצו שריפות גדולות בעיר. בשנים 1770 ו- 1892 פרצו בעיר מגפות של חולירע ורעידות אדמה חזקות. האש הגדולה שפרצה בשנת 1772 הייתה במיוחד הרסנית והשאירה את הקהילה היהודית בלי בית כנסת למשך 28 שנים, עד שהרשויות העותומניות אישרו בנית בית כנסת חדש. במשך תקופה ארוכה זו יהודי איזמיר התפללו בבתים. החיים האינטלקטואלים של הקהילה פרחו עם הקמת בית דפוס בשנת 1657 אשר הוקם על ידי גבאי בן ידידיה מהגר מליבורנו שבאיטליה. הספר ראש יוסף, שנכתב על ידי רבי אסקפה היה הספר הראשון שפורסם באיזמיר. כן הודפסו כמה ספרים בעברית ממקווה ישראל -  התקווה של ישראל שנכתב על ידי רבי מנשה בן ישראל. איזמיר הפכה מרכז הדפוס השלישי ב אימפריה העותומנית אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי.  יותר מ 400 כותרים, רובם ספרות רבנית, הודפסו באיזמיר מהמאה ה- 18 ועד שנות העשרים המוקדמות של המאה ה- 19 על ידי 12 מכונות דפוס שונות. בין המפרסמים: רבי יוסף בן אליהו, רבי אהרון אלפנדרי, רבי אברהם בן עזרא, רבי יצחק דה מאיו, ועוד רבים אחרים.  רבנים אחדים מאיזמיר היגרו לישראל במאה ה- 18, רבי חיים עבולאפיה, אשר קיבל עזרה מקהילת איסטנבול בארגון יהודים שיעלו לארץ ישראל. הם התיישבו בטבריה, בצפת, חברון ובירושלים. רבי יוסף חזן מאיזמיר התמנה לרבה הראשי של ישראל במאה ה- 18.

 

 

בתמונה

רבי אברהם פלאלגי , הרב הראשי של איזמיר, עם חברים בקהילה של איזמיר בשנת 1896.

 

באיזמיר היו מספר בתי כנסת. אחד הראשונים הוא ביקור חולים אשר נבנה ב- 1690 על ידי סולומון דה סיבס, סוחר גרמני אשר התיישב באיזמיר.בית הכנסת שלום הידוע גם בשמו בית הכנסת שבתאי צבי, נבנה במאה ה-17. בית הכנסת של הפורטוגזים נבנה בשנת 1710, בית הכנסת מחזיקי תורה נבנה בשנת 1722, בית הכנסת ביקור חולים ששימש כבית חולים בהתפרצות של מגפת החולירע בשנת 1724 בית הכנסת אלגזי הידוע גם בשם (קהל דה אריבא) נבנה בשנת 1728. בית הכנסת לה סניורה נבנה על שם דונה גרציה מנדס ויש המאמינים כי היא ממנה את בנייתו. המכות שהיכו באיזמיר הרסו את המבנים המקוריים, אשר נבנו מחדש בסוף ףהמאה ה-19. בין בתי הכנסת החדשים: בית הכנסת שלום, בית לוי. הרבה מבתי הכנסת באיזמיר מפורסמים בסגנון הארכיטקטוני המיוחד שלהם. אולם התפילה שלהם מלבני או מרובע ומחולק ל-9 חלקים שווים הנתמכים בעמודים מהתקרה. הקישוטים הפנימיים היו בדרך כלל מעץ המשקפים את מסורת הקישוט המקומית . בית הכנסת סונסינו היה מקושט כל כך יפה עד שעורר את זעמם של הרשויות הטורקיים, אשר ציוו להרוס אותו משום שחשדו כי הוא דומה למסגד היסר קמי המקומי. זה עלה לקהילה בהרבה מאמצים לבטל את הצו. בית הכנסת תלמוד תורה ואחרים דומים בארכיטקטורה, התיבה הועברה לכיוון הקיר המערבי דבר המשקף השפעה איטלקית. בית הכנסת בית אל, הוא הגדול ביותר והאלגנטי ביותר באיזמיר, נבנה במיוחד ליהודים ממוצא איטלקי בשנת 1900.  הארכיטקטורה שלו הושפעה מארכיטקטורה אירופית במיוחד לגבי מיקום התיבה אשר הושמה לכיוון הכותל המזרחי. בסוף המאה ה -19 היו באיזמיר 10 בתי כנסת ו- 8 בתי תפילה.

 

 

בתמונה משפחה מאיזמיר בשנת 1916

חיים חודרה ואחותו אסתר חודרה-אלטלף, רחל פרס וביתה דונה חודרה, הילדה יהודית חודרה

 

במשך המאה ה-19  הפעילות התרבותית של יהודי איזמיר גוונה עם הפרסום של העיתון הראשון  בשם הדלת למזרח  אשר נוסד על ידי פינצ'רל בשנת 1846. אחרי עיתון זה נוסדו עוד 5 עיתונים נוספים, ביניהם: לה בואנה אספרנזה, 1871-1910, אל מסרט 1897-1922. כולם פורסמו בשפת הלדינו שהייתה שפתם של יהודי איזמיר.אחרי 1838 יותר מ- 110 בספרים פורסמו בלדינו, ומסוף המאה ה- 19 הודפסו ספרי שירה, רומנים, סיפורים לצד ספרי ד., ב- 1847 אברהם אנריקוז הקים תלמוד תורה חדש שהתרחב בשנת 1871.  ב- 1878 הוקם לראשונה בית הספר של אליאנס באיזמיר והוא יועד לבנים ושנה אחרי זה הוקם גם בית ספר לבנות. ב- 1895 היו באיזמיר 4 בתי ספר יהודיים לבנים עם כ- 2,500 סטודנטים ושני בתי ספר לבנות עם 500 תלמידות.בית החולים על שם רוטשילד נסגר ב 1911 אך לאחר 3 שנים הוקם בית חולים יהודי חדש באזור קראטש. במשך המאה ה- 19 היו מתנדבים שעסקו בפעילויות חברתיות וסעד, הוקמו העמותות "ביקור חולים", "חברת קדישא", "ביקור חולים של נשים", "חברה קדושה של גברים" שעסקה בתחזוקה של בית הקברות. המשפחות הנזקקות נתמכו על ידי עמותה בשם "עוזר דלים", עמותת "הכנסת אורחים הייתה אחראית למבקרים יהודים זרים באיזמיר. היו עוד עמותות שטיפלו ביתומים, חיתון כלות, ועזרה לנזקקים. חלק מהוצאות לבית הספר תלמוד תורה ובית החולים היהודי אורגנו על ידי ארגון הגרלות שערכה העמותה גמילות חסדים. כן קיבלה הקהילה תרומות מאלכסנדר סידי שתמך בהקמת בית הקברות וניסים קריספין שתמך בהקמת בית הספר אליאנס. תורמים נוספים לקהילה היות הברון אדמונד דה רוטשילד ומאוריך הירש. המנהיגות של הקהילה הייתה מורכבת משני גופים מרכזים: בית הדין שפעל כבית דין חוקי ועסק בנושאים אזרחיים ומסחריים בין היהודים ולפעמים בין יהודים ללא יהודים. בבית הדין ישבו בין 3 ל 7 חברים ולפעמים ישב בראשו הרבי הראשי של איזמיר. במועצה של הקהילה ישבו 12 חברים שנבחרו אחת לשנה. המועצה הייתה אחראית לתפקידים האדמיניסטרטיביים של הקהילה כולל איסוף מסים. בחצי השני של המארה ה- 19, הקהילה אימצה שיטות חדשות ויותר דמוקרטיות של ניהול. הם הובילו להגברת ההשתתפות של החברים בקהילה בתהליך של קבלת ההחלטות ומצד שני הגבילו את סמכותו של הרבי הראשי. בית הקברות הראשון היה ממוקם ב- Barhi Baba, והיה בשימוש מאז המאה ה 17 עד תחילת המאה ה- 19, הוא נהרס בתחילת המאה ה 20 לצורך פיתוח עירוני. בית הקברות Gurt Cesme היה בשימוש בתקופה שבין סוף המאה ה 19 עד 1930. בית הקברות החדש שנפתח בשנת 1930 עדיין בשימוש. המאה ה 19 ראתה קלון ביחסים הכלליים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היונית באיזמיר. כבר בסוף המאה ה- 18 האשימו היוונים את היהודים בהאשמות שווא. בחצי השני של המאה ה- 19 הם האשימו את היהודים בחמש מקרים של עלילות דם. המשטרה העותומנית התערבה להגן על האוכלוסייה היהודית במיוחד בשנת 1872 בה שני יהודים נרצחו על ידי יוונים וב- 1901 בה איימו כנופיות יווניות להסתער על השכונה היהודית.  במשך המאה ה-19 כמה יהודים הצליחו לקבל הגנה ממדינות אירופה, במיוחד משפחות כאלו שהיו ממוצא איטלקי, מעט יהודים ממוצא צרפתי, ומעט ממדינות סקנדינביה.

הרצל מבקר בשוק של איזמיר

 

בתמונה המייסדים של הצופים באיזמיר- אוגוסט 1919

 

המאה ה 20

האוכלוסייה היהודית באיזמיר החלה להתמעט בהדרגה מהמאה ה 19.  בשנת  היו באיזמיר 40,000 יהודים אשר הפכו אותה לקהילה השלישית בגודלה באימפריה העותומנית, אחרי סלוניקי ואיסטנבול. בשנות ה- 20 המוקדמות היו באיזמיר כ- 25,000 יהודים, כולל קהילה קטנה של אשכנזים שהוקמה על ידי מהגרים רוסיים ב- 1905. ההתמוטטות של האימפריה העותומנית ומלחמת טורקיה יון בשנים 1919-1921 , פגעה מאוד בעיר, והיהודים היגרו לארה"ב, ליוון , לצרפת ולארגנטינה. ב-1927 היו כ- 17,000 יהודים באיזמיר וכ 15,000 אלף יהודים לאחר 20 שנה. עם הקמתה של מדינת ישראל 10,000 יהודים מאיזמיר עלו לארץ ישראל. ב 1960 היו באיזמיר פחות מ 2,000 יהודים באיזמיר, מספרם גדל ל- 3,000 בשנת 1970. כיום באיזמיר 2,400 יהודים, ואוכלוסיית איזמיר היא 2,300,000 , הקהילה היהודית באיזמיר היא השנייה בגודלה בטורקיה אחרי איסטנבול. היו באיזמיר מספר אגודות של מתנדבים      כמו: Liga de Pas הליגה להתנדבות וסולידריות, שנודעה בשמה הטורקי לאחר 1925 Yardim ve Kardeslik Cemiyeti ההתאגדות לאחווה ולעזרה שהוקמה ב- 1909 והקדישה את פעילותה להפיכת הקהילה למודרנית. במשך מלחמת העולם הראשונה איזמיר קלטה בערך אלף יהודים מיון שברחו מהכיבוש הנאצי. אחרי דצמבר 1943 בעזרתם של פרטיזנים יוניים, קבוצות של יהודים הוברחו לטורקיה בסירות קטנות. הקהילה היהודית באיזמיר הציעה להם מחסה עד שהרשויות הבריטיות באיסטנבול אישרו להם להגר לארץ ישראל.

 הירידה הדרמטית בכמות האוכלוסייה ב 1950 גרמה לסגירת מוסדות חברתיים אחדים כמו  בית ספר אליאנס, שנפתח מחדש ב- 1959. ב 1960 תפקד באיזמיר רק בית ספר יהודי אחד ושני בתי כנסת,  בית חולים וחצר רבנית בראשותו של הרבי סיגורה מורנו עד למותו בשנת 1966.  ב- 1970 עדין היו כמה ארגונים של צעירים. רוב היהודים שנשארו באיזמיר במשך המאה ה- 20 עסקו במסחר, אחדים מהם היו יצואנים ותעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב והיא נהנתה מיחסים טובים עם האוכלוסייה הטורקית המקומית, למעט כמה התקפות על חנויות של יהודים בתקופת המלחמה בקפריסין בספטמבר 1955. החיים הדתיים של יהודי איזמיר התרכזו בעיקר סביב שני בתי כנסת בית אל ושער השמיים, בתי כנסת חדשים הממוקמים באזור המודרני באלסנג'ק , שם ממוקמים גם המשרדים של הרבי המקומי ושל הקהילה. הפעילות התרבותית קודמה על ידי הליגה לנדיבות שהוקמה ב- 1990. בית הספר תלמוד תורה נסגר ב- 1988 והסטודנטים שנותרו עברו לבית הספר האמריקני. 150 ילדים לומדים בבית עממי יהודי בשפה טורקית, ולומדים עברית 15 שעות שבועיות. בית החולים היהודי בקאראטש מקבל היום גם חולים לא יהודיים.

 

יהדות טורקיה בתקופה המודרנית

בשנת 1836 הוכרז בטורקיה העותומנית,על ידי   Hattı-Humayunכי כל האזרחים שווים בפני החוק כולל יהודי טורקיה.

מלחמת העולם הראשונה הביאה לסיום את תהילתו של השלטון העותומני, וטורקיה הפכה לרפובליקה, לשלטון עלה מוסטפה קמל אתא טורק, אשר העניק ליהודים זכויות אזרחיות שוות כמו לשאר התושבים.

מייסד תורכיה המודרנית, אתא טורק, העניק אמנם ליהודיה שוויון זכויות, אבל בתקופתו הוטלו עליהם מגבלות דתיות. כמו למשל, נאסרה עליהם הוראת העברית, וליהודיה הותר להינשא בטקס דתי רק לאחר עריכת נישואים אזרחיים. החל מאמצע שנות הארבעים בוטלו מקצת ההגבלות הללו.

ב- 1933 אתא טורק הזמין 600 פרופסורים יהודיים, שהיו מאוימים על ידי הנאצים. במלחמת העולם השנייה נהנו יהודי טורקיה מביטחון, וניצלו מהנאצים תודות לחכמתם של מנהיגי טורקיה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים ניסו למנוע הגירת יהודים לארץ ישראל. כ- 100,000 יהודים הורשו על  ידי ממשלת טורקיה להגר לישראל. רוב ההגירה לישראל התקיימה בשנים 1940-1950. הגירה זו לא באה מפני יחס רע של השלטונות, אלא מהרצון לחזור למולדת האבות, כפי שהתפללו מאות שנים 3 פעמים ביום לחזור לירושלים.

ליחסי הדו קיום בין מוסלמים ליהודים יש היסטוריה של 500 שנה. יחסים אלו לא הופרו מעולם על ידי אלימות. תמונות ודוקומנטים מאשרים כי היחסים בין יהודים לטורקים לא היו יחסים של דו קיום בלבד, כי אם יחסים של אחווה.

כיום חיים בתורכיה כ-25,000 יהודים, המרוכזים בעיקר באיסטנבול, שבה פעילים 17 בתי כנסת. באיזמיר חיים 2,300 יהודים, 100 יהודים חיים באנקרה ובנוסף להם חיים בתורכיה כ-100 קראים, שאינם מוכרים על-ידי הרבנות כיהודים, אף שהם רואים עצמם כיהודים האמיתיים.

הקהילה היהודית בטורקיה וראש הקהילה (חכם באשי) מוכרים על ידי המדינה. הקהילה מפעילה מספר בתי כנסת ומוסדות יהודיים בתי ספר, 2 בתי חולים, קלוב לצעירים, בית זקנים ועיתון בעברית ובטורקית.

 

שפת הלאדינו

שפת הלדינו הידועה גם בשם הספרדית היהודית, מדוברת ונכתבת בשפה הספרדית של יהדי ספרד המקוריים. הלדינו  הפכה להיות שפה מיוחדת  ליהודי ספרד לאחר גירושם מספרד בשנת 1492, היא מכונה גם ספניולית.

 כאשר היהודים גורשו מספרד ופורטוגל הם איבדו את הקשר עם התפתחות השפה הספרדית קסטיליאנית המקורית. הם המשיכו לדבר בלדינו בקהילות ובמדינות אליהן הם היגרו. לכן הדקדוק ואוצר המילים של  הלדינו נשאר כפי שהיה במאות ה-14 וה-15 בספרד.

באמסטרדם באנגליה ובאיטליה, היהודים שהמשיכו לדבר בלדינו המשיכו לשמור קשר עם ספרד, לכן הספרדית קסטיליאנית שלהם התעדכנה כל הזמן.  היהודים בקהילות הספרדיים באימפריה העותומנית שמרו על השפה שאיתה היגרו במאה ה-15, עם תוספות של מילים בעברית, ערבית, יוונית, טורקית ואפילו צרפתית וכך הפכה הלדינו יותר ויותר מסולפת. הלדינו התפתחה לשני דיאלקטים עיקריים.

הלדינו המזרחי המדובר בטורקיה וברודוס מושפע מהספרדית הקסטיליאנית. הלדינו המערבי דובר ביוון, מקדוניה, בוסניה, סרביה ורומניה, ושימר את הספרדית שדוברה בצפון ספרד ופורטוגל. אוצר המילים של הלדינו כולל מאות מילים בספרדית שנעלמו מהשפה הספרדית המודרנית, וכן הלדינו כוללת מילים משפות שונות, מהמקומות השונים בהם דיברו היהודים לדינו.

כמה מונחים הועברו מקהילה אחת לשנייה דרך היחסים המסחריים או דרך הקשרים התרבותיים. המילים הזרות בלדינו נגזרו בעיקר מעברית, ערבית, טורקית, יוונית, צרפתית, פורטוגל ואיטלקית. בלדינו המדוברת בישראל, מספר מילים הושאלו מהאידיש. ברוב הזמן הלדינו נכתב בשפה העברית, או בכתב ראש"י. רק במאה ה-20 החלו לכתוב לדינו באותיות לטיניות.

בתקופות שונות שפת הלדינו דוברה בצפון אפריקה, מצרים, יוון, טורקיה, יוגוסלביה, בולגריה, רומניה, צרפת, ישראל, ומעט בארה"ב (בעיקר בסיאטל, לוס אנג'לס, ניו יורק ודרום פלורידה) ובדרום אמריקה. בתחילת המאה במדינות השונות היה חובה ללמוד את שפת המדינה, והלדינו החלה להיעלם בעקבות זאת. ההגירה מהבלקן לישראל הורידה את השימוש בלדינו במזרח אירופה ובטורקיה.

הנאצים הרסו את רוב הקהילות באירופה בהן דיברו לדינו, אלו ששרדו את השואה היגרו לדרום אמריקה ואימצו את הספרדית כשפתם.

 כיום ישראל היא המדינה בה מספר דוברי לדינו הוא הגדול ביותר, מספר דוברי הלדינו בישראל מוערך בכ-200,000 איש.