ספרד ויהדות ספרד בראי ההיסטוריה

 

 

התקופות הקדומות

 

אחד הדברים המאפיינים את ההיסטוריה הקדומה של ספרד הם גלי המתיישבים שעברו את חצי האי. הראשונים שעברו היו האיברים, שעל שמם זכה חצי האי בשמו. היו אלו אנשים שמוצאם מהדרום, מלוב שבצפון אפריקה. מאוחר יותר הגיעו הקלטים שעברו את הפירנאים מהצפון. השילוב של שתי אוכלוסיות אלו יצרו את האוכלוסיה הקלטיאיברית שנחלקה למספר שבטים. שבטים אלו, הקאנטאבריים, האסטוריים, הלוזיטאנים ואחרים, נתנו את שמם למקומות מושבם בארץ.

 

הפולשים הבאים היו הפניקים שיסדו מספר תחנות מסחר לאורך החוף. החשובה ביותר היתה קדיז מושבות נוספות: באריה, אדרה, אלמונקאר ומלגה. בשנת 237 לפני הספירה חמילקאר הפניקי כבש את דרום ספרד ודרום מזרח ספרד ויסד את אקרה לויקה באליקנטה. באותה תקופה יסד חסדרובעל את קרתגו החדשה.

הגל הבא של מתיישבים היו היוונים שהקימו מספר ערים - רוזאס, אמפוריאס וסאגונטו. הפניקים שנלחמו בפולשים היוונים קראו לעזרה לקרובים הקרתגיים שלהם שבראשות חמילקאר ברקה השתלטו על רוב שטחה של ספרד.

 

התקופה הרומית

 

באותה תקופה ייצבו הרומאים את גבולותיהם והמאבק בין הפניקים והרומאים החל את מלחמת הפונים שחרצה את גורל העולם באותו זמן. חניבעל הפניקי כבש את סאגונטו, ופלש לאיטליה דרך צפון ספרד.

לאחר ניצחון הרומאים החל סקיפו אפריקנוס בכיבוש ספרד שנשארה תחת שלטון רומאי במשך 6 מאות שנה. ספרד הפכה לחלק חשוב באימפריה הרומאית.

 

הממלכה הוויזגותית

 

עם נפילת האימפריה הרומית חדרו שבטים ברבריים הוונדלים אלאנים ועוד לספרד אולם הם הובסו על ידי הוויזיגותים שלקראת סוף המאה השישית שלטו ברוב שטח חצי האי.

 הוויזיגותים החשיבו עצמם כיורשי האימפריה הרומית. את בירתם קבעו בעיר טולדו, במרכז האי. קביעת הבירה היה הנסיון הראשון לראות את חצי האי כיחידה פוליטית אחת. הממלכה שנוצרה תשמש בעתיד צידוק חוקי ללגיטימציה של כל כוח פוליטי שינסה לאחד את האי למדינה אחת.

בימי השלטון הוויזיגותי היהודים שגרו בספרד היו מופלים וסבלות מהשפלות.

 

התקופה המוסלמית

 

בתחילת המאה השמינית החלו המוסלמים, שבאו מאפריקה, לכבוש חלקים מחצי האי. הם התפשטו בכל השטח חוץ ממאחזים אחדים בצפון שישמשו בעתיד גרעין לתחילת הדיפת המוסלמים מספרד. בשנת 712 השלים השליט המוסלמי,מוסה בן נוסאיר, את כיבוש כל הממלכה הוויזיגותית.

 

שלטון המוסלמים בספרד מתחלק לשלוש תקופות: תקופת האימפריה, שנמשכה בין השנים 711-756; תקופת החליפות, בין השנים 756-1031 ותקופת הממלכות העצמאיות בין השנים 1031-1492.

ראשית התערבות המוסלמים הברברים מצפון אפריקה החלה בבקשת עזרה של משפחה ויזגוטית אצילה. בשנת 755, לאחר מאבקים ממושכים הכריז מושל אנדלוסיה על עצמו כאמיר קורדובה וניתק עצמו מהשלטון המוסלמי המרכזי בדמשק.

 

קרוב למאתים שנה מאוחר יותר עבד אל רחמן השלישי מינה עצמו לחליף והכריז על הקמת החליפות הספרדית. החליפות האנדלוסית הקימה קשרי מסחר עם הביזנטים ופלשה לצפון אפריקה. המטבע של הממלכה היה למטבע מקובל ונפוץ באירופה. למעשה חליפות קורדובה היתה לכלכלה העירונית הפורחת ביותר באירופה מאז שקיעתה של האימפריה הרומית.

 

תור הזהב של הממלכה הספרדית בסוף העשירית הביא לפריחה תרבותית גדולה. החליף אל חקאם השני, שששלט בין השנים 976-961, ייסד ספריה בת מאות אלפי ספרים. באותה תקופה הביא שיתוף הפעולה היהודי והספרדי להישגים רבים בפילוסופיה, ברפואה, במתמטיקה ובאסטרונומיה.

 

בשיא כוחם של המוסלמים בספרד הפכו המאחזים הנוצריים בצפון המדינה לאזורי חסות פאודליים ששלמו מסים לשלטון המוסלמי.

 

השפעתו של הפרק המוסלמי בתולדות הארץ ניכרת בספרד עד היום. לשפה הספרדית חדרו מילים ושמות שמקורם בערבית; נותרו בספרד ערים שגדלו והתפתחו בתקופה המוסלמית ובהן בניינים מפוארים, חלק מן הספרדים באזור אנדלוסיה הם כנראה צאצאי הערבים.

 

בתקופת שלטון המוסלמים בספרד החלה גם תקופת תור הזהב של יהדות ספרד אשר נמשכה עד תחילת המאה ה- 12. בתקופה זו שלט בספרד שלטון מוסלמי שהיה סובלני כלפי הקהילה היהודית בספרד (שבתקופה זו הייתה גדולה מאוד), ובה זכו היהודים לחופש דתי, תרבות משגשגת, כלכלה פורחת ואף זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב" של יהדות ספרד. בתקופה זו כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.

 

היהודים מילאו תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים . תקופת תור הזהב התאפיינה ביוצרים ומדענים רבים כמו שלמה אבן גבירול , יהודה הלוי , משה אבן עזרא , שמואל הנגיד , מנחם בן סרוק , יונה אבן נג'אח ,רבי שלמה אדרת והרמבם.

 

היצירה הרוחנית התבטאה בתחומי השירה, המחשבה ופרשנות המקורות. בין האישים היהודים שבלטו בתקופה זו היה רבי יהודה הלוי שהיה פילוסוף ומשורר, ויצירתו הידועה היא "הכוזרי" ושירו הידוע "ציון הלא תשאלי".

 

ראוי לציין אף את  חסדאי אִבְּן שַפְּרוּט (915-975), שהיה מנהיג יהדות ספרד במאה ה-10 וכן  רופא, יועץ מדיני ושתדלן יהודי ואשר ידוע כמי שחיבר אגרת אל יוסף מלך הכוזרים.

 

דמות בולטת נוספת, רבי אברהם אבן עזרא (הראב"ע), שהיה משורר וכן פרשן של התנ"ך.

עוד אישיות שהטביעה חותמה בתקופה זו היה המשורר והפילוסוף רבי שלמה אבן גבירול (הרשב"ג). הוא הטביע את חותמו בשירתו כשהמפורסם בשיריו הוא שירו הפילוסופי "כתר מלכות", שיר תהילה לאלוהים המתאר גם את תפיסת עולמו הדתית של המשורר.

רשב"ג כתב גם חיבורי הגות כגון חיבורו הידוע "תיקון מידות הנפש", שעוסק במידות של נפש האדם, שנכתב במקורו בשפה הערבית ותורגם ע"י רבי יהודה אבן תיבון לעברית.

 

עד היום אפשר לראות את עקבות החיים היהודיים התוססים באותה תקופה: בטולדו קיימים עדיין מבנים של בתי כנסת מפוארים, בקורדובה ובערים אחרות בספרד יש רחובות וכיכרות הנושאים שמות יהודיים כמו: "שכונת היהודים", "כיכר בן-מימון", "כיכר יהודה הלוי".

  

פיצולה של החליפות החל במאה ה 11. בעקבות מלחמות על השלטון נוצרו 39 ממלכות זעירות שנודעו בשם טאיפאס (Taifas). עקב הפיצול נחלש כוחם של המוסלמים והחלה פלישת כוחות מצפון אפריקה. בתחילה האלמורבידים (בשנת 1090) ולאחר מכן האלמוחאדינים (בשנת 1146) ולאחר מכן הבאנו מארינים (בשנת 1224). מאבקים אלו החלישו מאוד את כוחם של המוסלמים ופתחו את הדרך לרקונקוויסטיה, איחוד מחדש של ספרד על ידי הנוצרים.

 

במשך השנים עם ירידת כוחם של המוסלמים החלו הנוצרים להתפשט לכיוון חצי האי כאשר ממלכות נוצריות קטנות אוחדו במלחמה או בנישואים והפכו לממלכות חזקות וגדולות.

התהליך שהחל בסוף המאה התשיעית הלך והתחזק.

 

מהמאה ה-12 החלו לרדוף את היהודים בספרד על ידי המוסלמים קיצוניים שכבשו את האזור, ולאחר מכן נכבש האזור מחדש על ידי הנוצרים שהמשיכו לרדוף את היהודים. רבים מהיהודים התנצרו או התאסלמו כלפי חוץ אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית, ויהודים אלה נקראו "אנוסים".

 

 

הרקונסקוויטה (הכיבוש מחדש) וגירוש יהודי ספרד

 

 

נישואי המושלים הקתולים, איזבלה מקסטיליה ופרדיננד מאראגון, בשנת 1469 החלה את הדרך לאיחוד שתי ממלכות אלו ולסיום תהליך הדיפת המוסלמים מספרד.

 

בשנת 1492 נכבשה גרנדה המאחז המוסלמי האחרון. באותה שנה התרחשו שני מאורעות חשובים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה העתידית של ספרד:

        שליחת כריסטופר כולומבוס להודו, המסע בו התגלתה יבשת אמריקה.

        גירוש כל היהודים מספרד.

 

הרדיפות של היהודים מצד הנוצרים בוצעו על ידי האינקויזיציה, שהיה בית משפט מטעם  הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור כופרים בנצרות (כלומר אנשים שדתם לא הייתה נצרות).

האינקוויזציה התחילה לפעול בספרד ב-1.1.1481 אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו למוות באמצעות שריפה על המוקד.

היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), ולכן שכנע מנהיג האינקוויזיציה תומס דה טורקומדה את המלך פרדיננד והמלכה איסאבל בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. פרסומו של צו הגירוש נתעכב עד סוף אפריל, ובזמן זה ניסו דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור לבטלו, אך ללא הצלחה.

 

הפקודה הוכרזה בסופו של דבר בכל ערי ספרד על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי, ובו כתוב כי היהודים צריכים לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם.

 

צו הגירוש תלה את הקולר ביהודים, על שמנעו מהאנוסים את הקלטותם בחברה הספרדית, לאחר שנכשלו נסיונות ההפרדה, ואף הרחקת היהודים מאנדלוסיה לא הועילה. הדעת נותנת, שאכן זוהי הסיבה העיקרית לגירוש, על רקע המדיניות הלאומית הנ"ל, וכי לא היה מניע כלכלי לגירוש. אדרבה, סביבות שלמות נתרוקנו מאוכלוסיה יהודית ניכרת, ונגרם משבר חברתי, ציבורי וכלכלי, שלא במהרה התגברו עליו.

 

הצו קבע את פרטי היציאה ודרכי הסדרתה, וברי היה למנסחיו, שהיהודים אכן יצאו. הכמורה וראשי-הערים השפיעו עליהם להמיר דתם ולהישאר, אך רבני-ישראל עמדו על יציאה, שנתפסה להם כיציאת-מצרים, שבה צפויים להם ניסים. הזמן המוגבל הביא לחפזון בחיסול הרכוש הפרטי ולירידת מחירו, אך היו שהצליחו להבריח את רכושם לחו"ל. הרכוש הציבורי שהוחרם נמסר לרוב לעיריות, ומהן נמסר להקמת מנזרים וכנסיות. בתי-הקברות הפכו לשדות-מרעה, לאחר שנעקרו המצבות. לאחר יציאת היהודים נתפרסם צו, שתקפו היה ל-4 שנים, שכל מי שיחזור וימיר דתו - רכושו יוחזר לו. הבטחה זו השפיעה במיוחד בקרב היוצאים לפורטוגל.

 

בז' באב רנ"ב (31 ביולי 1492), סמוך לתאריך חורבן שני בתי-המקדש, עזבו אחרוני היהודים את ספרד. לפי חישובים שונים וכרוניקות בנות-הזמן, גורשו כ 200,000 נפש, מהם עברו כ- 120,000 לפורטוגל, שנתנה להם מקלט ל-8 חדשים במחיר 8 קרוזיירוס לנפש. כ-50,000 עברו לצפון-אפריקה; מספר קטן הלך לנוורה, למדינת האפיפיור באוויניון ולאיטליה; רבים נדדו לאימפריה התורכית. דון יצחק אברבנאל יצא עוד בסוף מאי מנמל-ולנסיה לנאפולי, ולאחר שוויתר למלכים על חובם, הותר לו להוציא את רכושו. אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד השתמדו, והמלכות ראתה בדבר נצחון הנצרות על היהדות.

 

ואולם ככלל - על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך ויוקרה כמו זהב, כסף ותכשיטים. יהודי ספרד היו המומים ומזועזעים, ודבר זה הקשה עליהם להתארגן במהירות לעזיבת ספרד. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן יהודי ספרד אינו מדויק; המספר עומד בין שבעים לשלוש מאות אלף איש.

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו - יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית. אבל מלכי ספרד לא רצו שהאנוסים מספרד יברחו אל פורטוגל השכנה, בגלל ששם הייתה קהילה יהודית גדולה. לכן עודדו מלכי ספרד לגרש את היהודים גם מפורטוגל, ארבע שנים לאחר שגורשו ממלכתם, ספרד. חלק מן המגורשים פנו אל ארצות שנקראו אז "ארצות השפלה" - והיו באזור המדיני של הולנד ובלגיה של היום. חלקם יצאו באמצעות ספינות אל אפריקה הצפונית, איטליה ולארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית .

 

במשך חמש מאות שנה לא סלחו היהודים לספרדים על הגירוש והטילו עליה חרם. רק באחרונה, לאחר מלחמת העולם השנייה, חזרו יהודים לגור בספרד. בשנת 1968 ממשלת ספרד הכריזה על ביטול צו הגירוש בטקס בבית כנסת במדריד.

 

 

תקופת האימפריה

 

ב 12 באוקטובר 1492 הגיע הספן הספרדי כריסטופר קולומבוס לאמריקה. נסיעתו של קולומבוס נועדה למצוא דרך חליפית להגיע לאסיה זאת מכיוון שפורטוגל שלטה באותה תקופה בדרכים שעקפו את אפריקה.

 

גילוי אמריקה העשיר מאוד את אוצרותיהם של מלכי ספרד, והם ניצלו את עושרם לניהול מלחמות גדולות באירופה וביבשות אחרות. הם כבשו שטחים רבים בעולם: סיציליה, חלקים מאיטליה, בלגיה והולנד. גם מרבית שטחה של יבשת אמריקה הדרומית נכבשה בידיהם (ואמנם ביבשת זו, למעט ברזיל, מדברים עד היום ספרדית) וכן שטחים באפריקה ובאסיה.

 

באותה עת הפכו האיים הקנריים לחלק מספרד והספרדים שבססו את שלטונם בים התיכון כבשו את נאפולי.

עד אמצע המאה ה16 הצליחה האיפריה הספרדית לפתח ולשלוט בשתי מדינות במרכז אמריקה מקסיקו שגבלה באוקיינוס האטלנטי ופרו שגבלה באוקיינוס השקט.

במאות ה 16 וה 17 הפכה ספרד לאחת המעצמות החשובות בעולם ולגורם משפיע על הפוליטיקה האירופאית.

 

אולם מלכי ספרד לא ידעו לנצל את עושרם הרב לקידום ארצם ועמם. חלק ניכר מתושבי ספרד היה עסוק במלחמות וכיבושים במקומות רחוקים. כל מי שהתעשר מן הכיבושים הפך להיות אציל שהעיסוק במלאכה, במסחר או בחקלאות אינו יאה לו. האוכלוסייה הידלדלה, החקלאות והמסחר נהרסו. במקום קידמה באה נסיגה.

ואם לא די היה בכך, היהודים, שהיו אנשי הכספים והמסחר, גורשו מספרד בשנת 1492 וגירושם היה בבחינת אסון נוסף לספרד.

 

שקיעת האימפריה הספרדית

 

המאה ה 16 ציינה את ראשית שקיעתה של האימפריה הספרדית. הדבר בא לידי ביטוי בתבוסה שנחלה הארמדה הספרדית בשנת 1588 מהצי האנגלי.

מלחמת הירושה על הכתר הספרדי בשנים 1701-1714 ציינה את סופה של שליטת ההאבסבורגים ותחילת שלטון הבורבונים.

הסכם אוטריכט משנת 1713 אישרר את שלטון הבריטים על גיברלטר. הדבר מהווה סלע מחלוקת בין בריטניה לספרד עד היום.

 

הגיבוש הלאומי

 

בשנת 1808, בעקבות פלישת צבאות נפוליאון בונפרטה, הוכתר יוסף בונפרטה כשליט ספרד. תנועת ההתנגדות החזקה של תושבי ספרד, שנעזרו באנגלים, שימשה אחד היסודות בגיבוש הלאומיות הספרדית. המלחמה שנקראה בפי הצרפתים מלחמת ספרד כונתה בידי הספרדים מלחמת העצמאות והונצחה בציוריו של גויה.

החזירה לשלטון את השושלת הבורבונים בדמות פרננדו השביעי. אולם במקביל נוסדה בשנת 1812 החוקה הספרדית הראשונה.

 

בשנת 1873 לאחר מאבק נסתיים שלטונו הקצר של אמאדאו מסבוי בהתפטרות והוקמה הרפובליקה הראשונה. אולם המשך הקרבות שנמשכו החזירו בשנת 1875 את אלפונסו השניים עשר לשלטון כמלך ספרד. בנו אלפונסו ה שלושה עשר הוכתר אחריו בשנת 1902 כשעת תקופת הביניים בין 1886 עד 1902 מילאה המלכה מריה קריסטינה כשולטת בפועל.

 

במשך תקופה זו מלחמה קצרה עם ארה"ב הביאה לאובדן קובה פורט ריקו והפיליפינים ובשנת 1898 הסתיימה שליטת ספרד בארצות מעבר לאוקיינוס.

 

הרפובליקה השנייה

 

בבחירות העירוניות בשנת 1931 בערים הגדולות מדריד ברצלונה זכו הרפובליקנים ברוב מרשים. כתוצאה מכך החלו ביום לאחר הבחירות הפגנות כבדות שכתוצאה מהן נמלט אלפוסו השלושה עשר מספרד והוקמה הרפובליקה השנייה.

 

הדיקטטורה של פרנקו

 

לאחר חמש שנים בשנת 1936 פרצה מרידה צבאית שהחלה את מלחמת האזרחים הספרדית. המלחמה נמשכה שלוש שנים ובסופה השתלט גנרל פרנקו על השלטון והפך לדיקטטור.

עם מותו של פרנקו בשנת 1975, לאחר שלטון של 40 שנה, חזר השלטון לכתר הספרדי והמלך חואן קרלוס הבורבוני עלה למלוכה.

 

 

המעבר לדמוקרטיה

 

המלך קרלוס העביר את ספרד משלטון דיקטטורי לשלטון דמוקרטי. תהליך שהסתיים בשנת 1978 במשאל עם שבו 88% מהספרדים תמכו בחוקה החדשה שהגדירה את השלטון בספרד כשלטון פרלמנטרי מלוכני.

בין השנים 1980 ו 1982 מחוזות קטלוניה, ארץ הבסקים, גליציה, ואנדולוסיה הפכו לאזורים אוטונומיים עם שלטון מקומי ובחרו להם פרלמנטים מקומיים

 

התפתחות ספרד המודרנית פיגרה אחר התפתחות מדינות אירופה אחרות. רק בשנות השבעים, כשספרד הפכה למדינה דמוקרטית, היא התאוששה במהירות ממצב של עוני ופיגור. העולם המערבי סייע לה והיא הפכה תוך פרק זמן קצר למדינה מודרנית ומפותחת. תהליך זה זכה לכינוי "הנס הכלכלי של ספרד".

 

כיום, לאחר שבוטל צו הגירוש בשנת 1968, וספרד הינה מדינה דמוקרטית ומפותחת,  שוררים יחסים טובים בין ישראל וספרד.